<h1>שבלי הלקט דין אם ריחא מילתא או לאו סימן ל"ו</h1>
<h2>דף סו:</h2>
מספר המכריע של רבנו ישעיה ז"ל, האי בת תיהא [ע"ז ס"ו ע"ב], גוי בדישראל שפיר דמי, ישראל בדגוי, אביי אמר אסור, ורבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא היא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא, וקשיא לן, היכי אמר רבא ריחא לאו מילתא היא ושרי להריח ביין נסך דאסור בהנאה, והא בפרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב], איפלגו בה אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו, דאביי שרי ורבא אסר, ופי' המורה התם, כגון, ריח קטורת של ע"ז. והתם מסתייע רבא מריח קטורת דאמרינן התם, אין מועלין בו ודייק רבא, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, אלמא מהתם מוכח דרבא סבר ריחא מילתא היא אפילו בעל כורחו, וכל שכן ברצונו. בשלמא דאביי אדאביי לא קשיא, דהתם בעל כורחו הכא ברצונו, אלא דרבא אדרבא קשיא. ונראה לי לתרץ, דהיכא שרא רבא הני מילי בריחא דיין נסך דלא חשיב ריחא דיין נסך לברוכי עליה כי היכי דחשיב ריחא דבשמים וריחא דפירות כגון אתרוגא וחבושא. וכי היכי דחשיב לענין ברכה חשיב לענין איסורא. ושיכא פלוגתא דהכא דאביי ורבא לפלוגתא דרב ולוי בכיצד צולין, [פסחים ע"ו ע"ב] דאמרינן התם אמר רב, בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור דאזיל האי ומפטם האי והדר האי ומפטם לה להאיך. ולוי אמר, בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבלה שמן מותר, דריחא לאו מילתא היא, עבד לוי עובדא בי ריש גלותא, בגדי ודבר אחר.
וכתב בעל ההלכות גדולות בהלכות דם שחיבר, הלכה כלוי דקא מסייע ליה קרא, "משרת" ליתן טעם כעיקר שאסור, אטעמא הוא דקא קפיד רחמנא אבל אריחא לא. ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דעד כאן לא פליגי רב ולוי אלא שצלאו, אבל צולין לא אמרינן. ואי קשיא לך, דעבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר. הכי אמרינן, דעבד עובדא דאיבשל ליה גדי ודבר אחר ושרא, אבל לכתחילה אסור. ואמרינן, בת תיהא גוי בדישראל שרי, ישראל בדגוי אביי אמר אסור רבא אמר מותר, אביי אמר אסור ריחא מילתא הוא, ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. וקם ליה אביי בשיטתיה דרב, וקם ליה רבא בשיטתיה דלוי. וקיימא לן [ב"מ כ"ב ע"ב], אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, והויא ליה הלכתא כלוי דאמר ריחא לאו מילתא היא.
וכך השיב גם רבינו היי גאון זצ"ל דהלכתא כלוי, אבל דוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה אסור. וגם רבנו יצחק פאסי פסק כאן דהלכתא כרבא. ובפרק גיד הנשה אתיא בגררא לפלוגתא דרב ולוי ופסק הלכתא כלוי ודוקא דיעבד אבל לכתחילה לא. וגם המורה פירש בכיצד צולין הלכה כלוי, משום דפליגי בהך מילתא בבת תיהא דיין נסך אביי ורבא בשילהי ע"ז, דאביי אסר ורבא שרי משום דריחא לאו מילתא היא, ואביי ורבא הלכה כרבא. וקשיא לי במאי דפסקי כוותיה דוקא דיעבד אבל לכתחילה לא, דהא רבא שרי ביין נסך שיריח בו ישראל לכתחילה, והשתא בריחא דאיסורא ממש שרי לכתחילה, במאי דאיפטם מריחא דאיסורא לא כל שכן. ונראה לי, דמדברי רבא יש להתיר אפילו לכתחילה. והא דקאמר בפלוגתא דרב ולוי שצלאו, לאו למימרא דדוקא דיעבד שרי אבל לכתחילה לא, אלא להודיעך כוחו דרב דאפילו דיעבד אסור. אבל לוי דסבר ריחא לאו מילתא היא אפילו לכתחילה שרי כרבא. ורבנו חננאל זצ"ל אמר, דאע"ג דאיכא למימר כרבא דריחא לאו מילתא היא, קבלנו מרבותינו, דאכתי צריכה עיונא ובהאי לא שרינן ליה. דהא לא איפסקא הלכה בהדיא. ובפרק כיצד צולין פסק הלכה כרב משום דמיתוקמא מילתיה אליבא דכולי עלמא. כדמוקי לה רבה בר בר חנה משמיה דריש לקיש, ורב כהנא תני כוותיה. ומר בר רב אשי קאי כוותיה. דהכי אמרינן התם, תני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא, פת שאפאה עם צלי בתנור אסור למיכלה בכותח. ההיא בינותא דאיטווי בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקא למיכלה בכותחא. מר בר רב אשי אמר אפילו במילחא נמי לא דקשיא ליה ריחא לדבר אחר פירוש לצרעת. ואין נראה לי, דאע"ג דתני רב כהנא כוותיה ומר בר רב אשי כוותיה, לא סמכינן אלא אפסקא דתלמודא דפסק כרבא. דאביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם, מדפרט יע"ל קג"ם ש"מ בכל דוכתא הלכה כרבא. ויש להחמיר כדברי רבנו חננאל משום מר בר רב אשי דהוא בתראי דקימא לן בכולא תלמודא הלכה כמר בר רב אשי. ומאי דפסק תלמודא כרבא דוקא כי פליג עם אביי, אבל מר בר רב אשי דהוא בתראה מיניה הלכתא כוותיה, דהלכתא כבתראי בכל דוכתא. ואיהו שמע למילתיה דרבא ולא סבר ליה, דקים ליה דלית הלכתא כוותיה.
